החלטה בתיק בש"א 16801/05

1.       בקשת המבקשת לדחות על הסף הבקשה בתיק בש"א 16548/05.

2.       דא עקא, שהבקשה בתיק בש"א 16548/05 היא בקשה שהמבקשת עצמה הגישה, ולא מתקבל על דעתי שהמבקשת מבקשת למחוק את בקשתה שלה. עם זאת ברור הדבר, שהמבקשת עותרת לכך שתמחק בקשת המשיבות 3 ו- 4  לקבוע דיון לשמיעת עניינן שלהן בתובענה שהוגשה מטעם המבקשת בתיק העיקרי (ה"פ 417/00).

3.       תחילת הפרשה שלפני בתיק אז' 538/92 במסגרתו הופקד פקדון בסך 755,699 ש"ח בקופת בית המשפט בתאריך 30.12.92.

4.       בתאריך 27.2.00 הגישו הצדדים לבית המשפט הסכם פשרה, ולפיו תקבלנה המשיבות 1 ו- 2 90% מסכום הפקדון "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית", ויתרת הסכום תועבר לידי מפרקי המשיבות 3 ו- 4, אף זאת "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית".

          לבקשת הצדדים בית המשפט נתן להסכם שנעשה בינהם תוקף של פסק דין, וברור, כי במתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, חייב בית המשפט את המבקשת להעביר למשיבות את הפקדון "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית", וזאת כאשר המבקשת כלל לא הייתה צד  להליך.

5.       בעקבות דברים אלה, וכתוצאה מהם, הגישה המבקשת תובענה, על דרך המרצת הפתיחה, בה עתרה לכך שיבוטל אותו חלק מפסק הדין, הנותן תוקף להסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים, ולפיו על המבקשת לשלם למשיבות ריבית. לטענת המשיבות, על פי תקנה 2(ב) לתקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות), תשמ"א - 1981, פקדונות המוחזרים מקופת בית המשפט צוברים הפרשי הצמדה בלבד, ואין מוסיפים להם ריבית. על כן, לטענת המבקשת, מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים, מחייב אותה לשלם למשיבות ריבית בניגוד לתקנות הנזכרות.

6.       בתאריך 10.12.2000 קיבל בית המשפט (כב' סגן הנשיא דאז, השופט ד"ר ד' ביין) את עמדת המבקשת, ובפסק הדין קבע כי אין לחייב את המשיבה בתשלום ריבית.

7.       על פסק הדין האמור הגישו המשיבות 1 ו- 2 לבדן ערעור לבית המשפט העליון (להלן - " הערעור"), ובערעור נהפכה הקערה על פיה. המשיבות 2 ו- 3 לא נרשמו כמערערות, בערעור, ומשכך, וכמצוות הדין, נרשמו הן בערעור כמשיבות בלבד.

          בפסק דינו (ע"א 353/01) הורה בית המשפט העליון להחזיר התיק לבית משפט זה, על מנת שישמע ראיות ויברר השאלה "מה נעשה בכספי הפקדון או למצער מה ניתן היה לעשות בכספים אלו".

8.       במהלך הדיונים שהתקיימו בפני, הגיעו הצדדים לפשרה, ולפיה שולם למשיבות 1 ו- 2 סכום כסף מסוים. משנסתיים עניינן של המשיבות 1 ו- 2, עתרו המשיבות 3 ו- 4, המיוצגות עתה על ידי אותו עורך דין עצמו, להמשיך הדיון בעניינן שלהן. בקשת המשיבות, לקבוע הדיון בעניינן שלהן, היא הבקשה אותה מבקש ב"כ המבקשת למחוק, ובעניין זה עוסקת החלטתי זו.

9.       בבסיס בקשת ב"כ המבקשת עומדת הטענה, כי מכיון שהערעור לבית המשפט העליון הוגש אך ורק בשמן של המשיבות 1 ו- 2, כי אז ביחס למשיבות 3 ו- 4 פסק הדין מיום 10.12.00, שקיבל את עמדתן, הפך לחלוט, ולפיו פטורה המבקשת מלשלם למשיבות אלה ריבית.

          לפי טענת המבקשת, הוראת בית המשפט העליון, לשמוע ראיות בשאלה, מה היה השימוש שנעשה או שניתן היה לעשותו בכספי הפקדון, במשך התקופה הארוכה בה היה מופקד בקופת בית המשפט, מתייחסת למשיבות 1 ו- 2, שהרי רק הן ערערו על פסק דינו של בית המשפט קמא, ולעומתן, המשיבות 3 ו- 4 השלימו עם פסק הדין ועם הקביעה כי אינן זכאיות לקבל ריבית בגין הסכום שהופקד.

10.     ב"כ המשיבות בתגובתו לבקשה, פרט הנימוקים המצדיקים דחיית הבקשה. בעיקרם של דברים טען ב"כ המשיבות, כי מלכתחילה לא ויתרו המשיבות 3 ו- 4 על זכותן, ולאחר שהעניין הוחזר מבית המשפט העליון, היה ברור לכל הצדדים, כי הוראת בית המשפט העליון, לברר את השאלה שהוגדרה בפסק דינו, ביחס לשימוש שניתן היה לעשות בכספי הפקדון במהלך התקופה הארוכה בה היה מופקד, מתייחסת גם לעניינן של המשיבות 3 ו- 4, הגם שהערעור הוגש בשעתו על ידי המשיבות 1 ו- 2 לבדן.

11.     לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני דוחה את הבקשה, ואלה נימוקי:

(א)     מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבות, כי גם לאחר שעניין הוחזר מבית המשפט העליון, היה ברור לכל כי הבירור שיש לעשות, לפי הוראות בית המשפט העליון, מתייחס גם למשיבות 3 ו- 4, הגם שהן לא הגישו ערעור.

(ב)      פסק דינו של בית המשפט העליון ראה את כל העניין כמכלול אחד שיש לבררו, ולא ניתנו הוראות להנפרדת עניינן של המשיבות 3 ו- 4, שלא הגישו ערעור, מעניינן של המשיבות 1 ו- 2 שכן הגישו ערעור.

(ג)      כאשר לבעל דין טענה כנגד הריבון, על כך שהאחרון עשה עושר ולא במשפט, לא יהיה זה נאה שהריבון יסתתר מאחרי טענות פורמליות, ואם בפיו טענות טובות, יבוא וישמיע אותן.

12.     אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א)     הנני דוחה את הבקשה.